אודות


קצת על הפרויקט

זה התחיל במלחמה. בין הפיצוצים והאזעקות, בתוך החרדה והלחץ, חזרתי למצלמה. היא השקיטה אותי, אפשרה לי להביט באופן יותר ממוקד, להרחיב מעט את ה"יש" וגם לראות באומץ את ה"אין". צילמתי אישה ואז עוד אישה ועוד אישה...כולן בבתיהן, בעור חשוף ונקי, בבגדים פשוטים. יחפות. מביטות. אנחנו יושבות יחד, מדברות, משתפות, מתרגשות ובין לבין אני גם מצלמת. השכבות מתקלפות, עולה חיוך, מבצבצת דמעה. כך אני מביטה בהן מביטות בי מביטה בהן. זהו רק תחילת המסע והוא מופלא ומרחיב לב ונפש. ואין לדעת מה יהיה בסופו או אם אי פעם יגיע לסופו.  

קצת עליי

שמי איילת לנדאו ואני תלמידה נצחית. חוויתי לימודי עיצוב, קולנוע, צילום וכיום אני לומדת תואר שני בטיפול בהבעה ויצירה ומקנחת גם בלימודי מיינדפולנס ופוטותראפיה. בקיצור...בטח כבר הבנתם את הרעיון, אני אוהבת ללמוד. מאד. אני מאמינה בכוחה המרפא של האמנות על שלל גווניה ורבדיה וכל מטרתי היא לעשות טוב עבורי ועבור סובביי (כמובן שלפעמים אני גם עושה פחות טוב, אבל אלה החיים, לא?). האתר "חשופה - EXPOSED" נולד כמו כל הדברים הטובים- בטעות. כאן אני בודקת את כוחה של המצלמה וכוחו של המבט הפשוט על קשרים בינאישיים, ביני לבין נשים מופלאות, מרגשות וחכמות. אני מזמינה אתכם בחום להצטרף אליי למסע. ayelet

כתבו על הפרויקט

אורית גידלי:

הי איילת,

אני רוצה להסביר לך למה הצילומים איתך היו כל כך מרגשים, אבל בשביל זה אני צריכה רגע לקטר.

פעמים רבות מדי אני מגלה שמה שאני חושבת שהוא אני הוא בעצם בעיקר העדר אני. פעמים רבות מדי אני לא נותנת קשב לעולם ולא מקבלת קשב מהעולם. במקום זה אני משתתפת בתיאטרון האנשים שבו אנחנו משחקים את התפקיד של עצמנו, וכאילו חולפים זה בתוך זה אבל בעצם חולפים זה לצד זה. לא נגועים.

רק לפעמים, עם אנשים מסויימים וברגעים מסויימים, קורה נס. שניים נעצרים זה מול זה ומקשיבים באמת. הרגע, שבדרך כלל נרמס על ידי הרגע שאחריו, נעצר. ומתרחב. ומתעמק. ופתאום יש ים של זמן שבו קורה רק דבר אחד: האת או האתה. החד פעמיים מנשוא. ואת זה זוכרים, ולא סתם זוכרים, זוכרים לכל החיים.

אבל זה נדיר הקשב הזה. צריך בשביל להגיע אליו מידה כל כך לא שפויה של נדיבות. לתת כמעט יותר מדי. כלומר, את כל מה ההקשבה שיש.

ובמפגש בינינו נתת לי את הדבר הנדיר הזה הנדיב הזה. נהגת עד אלי, ואז מצאת חנייה, ואז שתית לאט את התה בלי למהר. ואז, כעבור שעה, הרמת את המצלמה. ואז לא צילמת תמונה אחת. צילמת שלושת אלפים. עוד ועוד ועוד תמונות, לא רגע אחד אלא שלוש שעות. ואחר כך עוד עשרות שעות של עריכה ובחירה וצפייה במסך. 

בקצרה, עשית מולי פעולה של הקשבה עמוקה שרק במקרה נעשתה עם העיניים.

איך יכול להיות שאני חשובה מספיק בשביל כל זה שאלתי את עצמי, ובה בעת השתקתי את השאלות וניזונתי מהנתינה הזו ממעמקים. עוד באותו יום הרגשתי שאני יוצאת לעולם כשהלב שלי, המוזן, פתוח יותר ונדיב יותר. מוכן להשיב בתורו את הסוג הזה של קשב למי שיקרה בדרכי. מוכן להפוך את העולם למקום טוב יותר. לחיצת צמצם אחרי לחיצת צמצם.

תודה גדולה. היטבת איתי והיטבת אותי.

שלך

אורית

מור אסאל:

ואז, תוך שאני מדפדפת ומדפדפת, מתרככת ומתרככת, הבנתי פתאום משהו גדול ועצום ורב: שההיא הנרדמת בתוכי כבר מזמן לא כלואה בפנים. שהיא יצאה החוצה, קורנת ושמחה ובטוחה ונהנית. לא מכיוון שאני יפה, ולא מכיוון שאיילת 'הוציאה' אותי יפה: אלא מפני שבתמונות שלה ראיתי את מה שלא יכולתי לדעת לבד: מה אני משדרת לעולם.

היא נתנה לי לראות אותי מהצד, כמו שפתאום ניתנת לנו הזדמנות לשמוע את הקול שלנו כמו שהוא נשמע לאחרים.
וראיתי שבעוד אני כלואה בפרטים, רואה אותם ורק אותם, מי שבחוץ רואה משהו אחר לגמרי: הרגשה, תחושה, אווירה.
ובצילומים האלה של איילת פתאום זיהיתי את עצמי. הזדהיתי עם עצמי. לא עם כל פרט, אלא עם המכלול. ראיתי איך הבפנים יוצא החוצה. איך הוא כבר בחוץ.

והיה שם יופי שאינו יופי, תואם שאינו תואם, הרמוניה שאינה הרמוניה.
כי אני הייתי שם לגמרי. והיה תואם והרמוניה בין מה שאני בפנים ומה שאני בחוץ."