הסיפור שלי


נתחיל מההתחלה...

 
זה התחיל במלחמה. בין הפיצוצים והאזעקות, בתוך החרדה והלחץ, חזרתי למצלמה.
היא השקיטה אותי, אפשרה לי להביט באופן יותר ממוקד, להרחיב מעט את ה"יש" וגם לראות באומץ את ה"אין".
צילמתי אישה ואז עוד אישה ועוד אישה...כולן בבתיהן, בעור חשוף ונקי, בבגדים פשוטים.
יחפות. מביטות. אנחנו יושבות יחד, מדברות, משתפות, מתרגשות ובין לבין אני גם מצלמת.
השכבות מתקלפות, עולה חיוך, מבצבצת דמעה.
כך אני מביטה בהן מביטות בי מביטה בהן.
 
מאז נוצר גם אלבום צילום אינטימי ומרהיב בשם חשופה ובעקבותיו גם ערכת הקלפים ההשלכתיים מביטה בך והסדנאות הנהדרות שלי נייר רגיש ובעיניים טובות.
 
זהו רק תחילת המסע והוא מופלא ומרחיב לב ונפש.
ואין לדעת מה יהיה בסופו או אם אי פעם יגיע אל סופו.
 

 
אלבום הצילום "חשופה" ומארז הקלפים ההשלכתיים "מביטה בך"
 
 
סדנאות לקהל הרחב ולקבוצות פרטיות

 

 

אז נעים להכיר

 

אני איילת לנדאו, מטפלת באמנות (MA) ובפוטותרפיה ומעניקה מבט רגיש עבור אנשים רגישים. 

אני מצלמת פורטרטים רגשיים ומנחה סדנאות לקהל הרחב ולמטפלים בסטודיו שלי שבכרמי יוסף וברחבי הארץ. 

בעיניי הצילום והיצירה באמנות הם כלים מיטיבים ואף מרפאים.

לאורך השנים אני בודקת את כוחה של המצלמה וכוחו של המבט הפשוט על קשרים בין אישיים, ביני לבין נשים מופלאות, מרגשות וחכמות.

אני מזמינה אותך בחום להצטרף אליי למסע.

 

 

 

 

 

 

מבט מעיניה של מצולמת

הי איילת,

אני רוצה להסביר לך למה הצילומים איתך היו כל כך מרגשים, אבל בשביל זה אני צריכה רגע לקטר.

פעמים רבות מדי אני מגלה שמה שאני חושבת שהוא אני הוא בעצם בעיקר העדר אני. פעמים רבות מדי אני לא נותנת קשב לעולם ולא מקבלת קשב מהעולם. במקום זה אני משתתפת בתיאטרון האנשים שבו אנחנו משחקים את התפקיד של עצמנו, וכאילו חולפים זה בתוך זה אבל בעצם חולפים זה לצד זה. לא נגועים.

רק לפעמים, עם אנשים מסויימים וברגעים מסויימים, קורה נס. שניים נעצרים זה מול זה ומקשיבים באמת. הרגע, שבדרך כלל נרמס על ידי הרגע שאחריו, נעצר. ומתרחב. ומתעמק. ופתאום יש ים של זמן שבו קורה רק דבר אחד: האת או האתה. החד פעמיים מנשוא. ואת זה זוכרים, ולא סתם זוכרים, זוכרים לכל החיים.

אבל זה נדיר הקשב הזה. צריך בשביל להגיע אליו מידה כל כך לא שפויה של נדיבות. לתת כמעט יותר מדי. כלומר, את כל מה ההקשבה שיש.

ובמפגש בינינו נתת לי את הדבר הנדיר הזה הנדיב הזה. נהגת עד אלי, ואז מצאת חנייה, ואז שתית לאט את התה בלי למהר. ואז, כעבור שעה, הרמת את המצלמה. ואז לא צילמת תמונה אחת. צילמת שלושת אלפים. עוד ועוד ועוד תמונות, לא רגע אחד אלא שלוש שעות. ואחר כך עוד עשרות שעות של עריכה ובחירה וצפייה במסך. 

בקצרה, עשית מולי פעולה של הקשבה עמוקה שרק במקרה נעשתה עם העיניים.

איך יכול להיות שאני חשובה מספיק בשביל כל זה שאלתי את עצמי, ובה בעת השתקתי את השאלות וניזונתי מהנתינה הזו ממעמקים. עוד באותו יום הרגשתי שאני יוצאת לעולם כשהלב שלי, המוזן, פתוח יותר ונדיב יותר. מוכן להשיב בתורו את הסוג הזה של קשב למי שיקרה בדרכי. מוכן להפוך את העולם למקום טוב יותר. לחיצת צמצם אחרי לחיצת צמצם.

תודה גדולה. היטבת איתי והיטבת אותי.

שלך

אורית גידלי