כתבו עליי

פרסומים

onlife : נשים שונאות להצטלם. איך משנים את החוויה הזו?
onlife : נשים שונאות להצטלם. איך משנים את החוויה הזו?
ynet : הסיבה שבגללה אני מוכרחה לצלם נשים בלבד
ynet : הסיבה שבגללה אני מוכרחה לצלם נשים בלבד
Xnet – מסע אישי / נגה שנער שויער
Xnet – מסע אישי / נגה שנער שויער
ראיון ל"בוקר חם" בערוץ 2 , ליואב גינאי ברשת ב' ולמיכל צפיר ברדיו תל אביב
ראיון  ל"בוקר חם" בערוץ 2 , ליואב גינאי ברשת ב' ולמיכל צפיר ברדיו תל אביב

מגזין חיים אחרים : הבל היופי
מגזין חיים אחרים : הבל היופי
תערוכת הצילומים "חשופה" באוניברסיטת תל אביב
תערוכת הצילומים "חשופה" באוניברסיטת תל אביב
סלונה : חשופה לעיני המצלמה
סלונה : חשופה לעיני המצלמה
On scribbling - הגר אשחר ניר
On scribbling - הגר אשחר ניר

חדר משלך – יערה ציקורל
חדר משלך – יערה ציקורל
I’mperfect שיר להב ירושלמי
I’mperfect שיר להב ירושלמי
לפתור את הבלתי פתיר – מור אסאל
לפתור את הבלתי פתיר – מור אסאל
Dganita – דגנית זאב בן יחזקאל
Dganita – דגנית זאב בן יחזקאל


המלבישה – שלי גרוס
המלבישה – שלי גרוס

המלצות

שרה

כשהייתי ילדה קטנה אמא הייתה מזהירה אותנו שלא נסכים שכל אחד יצלם אותנו.
"בכל תמונה שמצלמים אותך לוכדים לך רסיס נשמה, תחפשו אדם עם עיניים טובות שיידע לעזור לכם ללקט את רסיסי הנשמה שלכם בכל תמונה שהוא מצלם כי אתם לא צלם אתם נשמה גדולה" ככה אמא שלי הייתה אומרת לנו.
ואז הגיעה איילת והעניקה לי מתנה ענקית. לי הקטנה שמפחדת שמישהו יגנוב וילכוד לה רסיס נשמה. היא ראתה אותי באמת, איך שאני מבעד לקליפות ומבעד למסכות. והיא חדרה במבט הטוב והמרפא אל תוך ליבי ואז לאט לאט אספה אותי מתוך מצולות ומעמקי נשמתי וליקטה איתי בעדינות ועם הרבה חסד את רסיסי נשמתי.
תודה אהובה על מי שאת ועל ההזדמנות להיות חשופה בפניי עצמי ובוראי.


סיון

לפני כמעט שנה, בעיצומו של ההריון שלי, הגיעה אליי הביתה פיה חמושה בעדשה. הזמנתי אותה אליי לצילומי הריון, ולא שיערתי לעצמי ששלוש השעות הללו יביאו איתן כזו תחושה של הרפיה ושל ריפוי. תודה, איילת, על זכרון כל כך נעים.


לרה

תצלמי אותי בוכה
תצלמי אותי כואבת
תצלמי אותי זועקת לעזרה.

תצלמי אותי שותתת דם
תצלמי אותי מתפרקת
תצלמי אותי אדם.

תצלמי אותי מתחננת
תראו אותי! א נ י כאן!

אני מסתכלת עליה והיא מחזירה לי מבט,
אני מדברת אליה והיא רק צועקת חזק.
היא רוצה שאני אתפרע, היא מצפה שאכניע הרים,
היא אוהבת אותי בעיניה, ואני רק יורקת ברקים.
היא אומרת לי תצעקי! תדרשי את מה ששלך!
אני לא בטוחה שמגיע לי, אני די רחוקה ממלאך!
היא סבלנית, היא רואה את הדרך, היא רואה שהפצעים מחלימים,
ואני מחפשת לברוח, להיעלם בין עננים.

"את עובדת על זה!" מתעקשת,
זה נכון, אני שם כל הזמן!
מתלבשת, יוצאת מארגנת, אוספת את שאר העולם.
אך דבר אחד מפספסת,
את עצמי, את ערכי ואותי.
למה מי את?! שם שבוחנת!
בבואת זכוכית בדמותי.


נועה

החוויה שעברתי עם איילת לפני כשנתיים,
בדירה הקטנה בזיכרון, שינתה את החיים שלי.
דרך המצלמה שלה והשיחה, דרך הנינוחות שחשתי איתה,
למדתי להסתכל על עצמי אחרת.
בלי קלישאות, הכי אמת.
בלי להתבייש כמו שהתביישתי כל חיי,
אלא פשוט ישר ולעניין, לתוך העיניים.
היא כלאה את הרגשות בכל פריים,
היא זיהתה אותן באמנות אמיתית.


אפרת

לא מושלמות אבל שלמות.
הפרויקט הזה הוא לא רק יפה אלא גם חשוב מאין כמוהו.
יש הרבה דיבורים על העצמה נשית, זה צירוף מילים שכבר נהיה שחוק.
אבל בעיניי, הספר הזה והצילומים של איילת הם העצמה אמיתית.
היא ממקדת את המבט שלנו ועוזרת לנו לראות את היופי שבנשים אמיתיות,
לא מושלמות, לא חד מימדיות.
היא מוציאה לאור את החן שבקמט, את היופי שבחוסר השלמות.
עם המון אהבה, סבלנות, כנות
ובכישרון אמיתי פשוט מעצימה אותנו:
את האימהות, את העייפות, את האמניות, את העובדות, את המבוגרות, את הצעירות. את כולנו.


חדוה

"יש אנשים שאם אפשר היה לזקק את התמצית שלהם ולמכור בבית מרקחת – זו הייתה התרופה הכי טובה לכל כאבי הלב." 
זו לא המצאה שלי, אלא של דוקטור צ׳ילטון מהספר פוליאנה. (מבטיחה, תבדקו.)
כזאת היא איילת עם המבט המרפא שלה,
ששעה איתה ועם המצלמה שלה שווה טיפול נטו.


איילת

את מצלמת נפש המשתקפת בגוף.
את מצלמת רגש.
את מצלמת את הבפנים
את עושה חסד
את מגלה יופי כמו היופי שבטבע
את מצלמת נופים פראיים של הנפש
את הרבה יותר מצלמת
את מביאה בשורה הנקראת אנושיות לתוך הצילומים הנדירים והחד פעמיים שלך.
את מתנה. ואת נדירה.


ליהי

קבענו בספונטניות והיא באה, חמושה בעדשה החדה והרגישה שלה. אמרה שעבר זמן מהפעם הקודמת. שמרגיש לה שזזתי הרבה. שמעניין מה המצלמה תתפוס.
ישבנו לדבר. להבין את השוני בתפיסה. את השכל ואת הרגש יחדיו.
הרגשנו ביחד איך אני שונה.
כמה זה בולט כשמבפנים שקט.
וכמה אומץ צריך כדי לא לפחד.
היום שמתי את התמונות הראשונות לצד החדשות. ראיתי את כל הצעדים.
הקטנים והגדולים.
אני רואה עכשיו אישה נינוחה, שלמה ועגולה.
אני רואה אישה יותר בטוחה.
שהרבה מהרעש, חוסר הבטחון והעצב השאירה מאחור.
אותו מבט סקרני, אותו זיק.
רק בוגר יותר, הרבה יותר.
טרנספורמציה במיטבה.


תמר

אני אישה שמתרגשת בקלות. קשה להסביר את הדברים שגורמים לי להתרגשות כי פעמים רבות אלה רגעים קטנים וקצרים, תגובה לצבע לתמונה לסיטואציה. איילת לנדאו מרגשת אותי לא לרגע כי אם בצורה מתמשכת ושוב ושוב, מרגע שנחשפתי לתמונות הראשונות של הפרויקט שלה "חשופה". עכשיו הפרויקט הזה הפך לספר, ורק מהמחשבה להחזיק בידי את כל זה, לדפדף, להתעכב ולצלול לתוך האינטימיות הזאת שנוצרה בין איילת לנשים שהיא צילמה, מציפה אותי בהתרגשות. היכנסו להציץ ולקבל גם אתן מנה של רגישות יוצאת דופן.


עדי

את אילת הכרתי במקרה מעל דפי הפייסבוק, היא צלמת נפלאה שאני אוהבת את העבודות שלה. אני כל כך מתחברת אל המבט שלה על נשים. על מה אנחנו חושבות על עצמנו, איך אנחנו נראות לעצמנו מהצד, מה מיוחד בנו, לעומת מה אנחנו מספרות לעצמנו שלא. ועל האפשרות שלנו לקבל את עצמנו, פשוט לקבל את עצמנו כי אנחנו כל כך מיוחדות, ובעיקר ייחודיות. אז תנו לעצמכן להסתכל על עצמכן מהצד וליהנות מעצמכן.


הגר

כשאיילת רק התחילה את הפרויקט עקבתי מרחוק. הסתקרנתי, התרגשתי, רציתי אבל נורא חששתי. כל פעם שהיא העלתה אלבום עצרתי רגע וצללתי פנימה. הוקסמתי מהיכולת לקלף ברגישות את השכבות ולחשוף את היופי בכל אחת ואחת מהמצולמות. כולן כל כך יפות בעיני...


טלי

אמרתי שאני חייבת תמונות חדשות כי שלי כבר ישנות, וכי יוצא אתר חדש לקלפים ועוד כל מיני סיבות שמצאתי, רק שהאמת היתה ממש אחרת.
כל מה שרציתי באמת זה שמישהו יראה אותי באמת, יסתכל עליי.
לא ישפוט או יבחן או יבקש או יצטרך, אלא פשוט יראה אותי. זה היה לי כל כך חסר השנה. ובעיקר כי זו שנה שכל כך לא הרגשתי שנראיתי בה "טוב".
וכשראיתי את התמונות שאיילת מצלמת לאחרות הבנתי שהיא הולכת לעשות את זה. ראיתי שדרך המצלמה בפעולה שאני חייבת להגדיר כאלכימית, היא פשוט מצליחה לצלם את האור שבאדם שמולה. 
את הדבר הזה שגורם לכולם להיות יפים באמת
וזה מבט נקי ואוהב.

איילת, זו היתה חוויה מאלפת ומרגשת להצטלם אצלך,
זה היה מחזק ומנחם, ואכן תרפויטי להפליא.
ואני ממליצה אותה בחום לכל מי שבא לה שיראו אותה באמת. או צריכה צילומים לאתר. 


שי

בתצלום אני בין לגימה לחיוך של מבוכה, אולי בכלל התחלה של צחוק. איילת באה לצלם אותי לפרויקט \'חשופה\' אצלי בבית, בשדה. הרגע הכרתי אותה, חתכתי ובישלתי ארוחת צהריים משותפת והיא בנתה שיחה שגרמה לי לספר את עצמי בגילוי לב ובאמון מלא ואז צילמה וצילמה וצילמה. והנה, פשוט שי, במחווה שמאפיינת הרבה יותר מהגוף.


מורן

נולדנו עם הזכות להיות שונות ושונים - בצבע ובסגנון השער, צבע העיניים, בגבוה ובמשקל.
פרויקט הצילום "חשופה" של איילת לנדאו, מבטא את השונות שבנינו באופן מופלא ומזכיר לנו שבעולם האמתי אין מודל אחיד ליופי.