המלצות
סדנאות
אני לא מתפתה לסדנאות, הקונספט פחות מדבר אלי בדרך כלל. אני מעדיפה אחת על אחת אם אפשר, אבל לא כשזה קשור באיילת לנדאו. אילת היא אמיתית, הסדנאות שלה מדויקות ולא גדולות. באתי מצוידת בפתיחות, אבל לא היה בזה צורך.
אולי זה השילוב הנכון ביננו, המשתתפות, שהשאיר מישור מאוד פתוח, ואולי זו אילת עצמה. בטוח שזה גם הסטודיו שלה, כל כך נעים שם, יפה להניח את העין בכל פינה בו. ואולי זה הנושא הזה שתמיד מפעיל משהו. סדנה קטנה, שישה מפגשים. בואי שבי, תנוחי מהצווחה הסביבתית. תקשיבי רגע, תיזכרי.
הכל נעשה בלי אף מילה מסדרת ה ‘ניו יו׳. (לא שמעתי אפילו ׳איפה זה פוגש אותך׳ אחד) וזה טוב.
וגיליתי משהו שידעתי, אבל לא ירדתי לסוף מהותו. ככה, תוך כדי שיחה על הציור ועל הצורך בחזרתיות שנראית לפעמים אובססיבית (לי), הבנתי פתאום משהו חשוב על מה שמניע אותי לעבוד.
זו המלצה חמה, לסדנה טובה, ‘בעיניים טובות׳, אמיתית. שמזיזה משהו. והמוזיקה ברקע אגדה.
שרון
לאיילת המופלאה
תודה על מקום של שפע ופינוק, של נדיבות גדולה- הן של חומרים, והן של מילים, תודה על רגעים משמעותיים מאד של צלילה אל תוך הנפש בליווי שלך- גזע עץ יציב ובטוח, נוכח ועד, שניתן להישען עליו. ומילותייך החכמות והעדינות שנובעות מהסתכלות מדויקת.
אוהבת,
צופיה
כמה זה נדיר לקחת אתנחתא קטנה ולהקדיש זמן לעצמנו, נשים, אימהות, סבתות. ואם יתמזל מזלכן (ומזלכם) לעשות זאת, אין דבר שהייתי ממליצה יותר מכל מאשר בסטודיו אצל איילת הנפלאה. במקום שכבר הדרך אליו קסומה, זה פשוט מדהים כיצד הסטודיו ואיילת יכולים להכיל, לאפשר ופשוט להיות. מקבוצה של נשים אנונימיות, ודווקא בקבוצה שכזו, שבה האנונימיות תחזור כבר בסוף הסדנה, יכולים להתפתח קרבה, אינטימיות, הדהודים והכל סביב חדוות היצירה. הסטודיו מכיל כל כך הרבה סוגי חומרים ומדיות שונות, בדגש על צילום (פוטותרפיה) ממנו בסוף כל מפגש יוצאים בחזרה החוצה אל העולם.
עוד מאז שאיילת פתחה את הסטודיו רציתי להגיע, ובסתיו האחרון התמזל מזלי ופשוט זכיתי!!!
רינת
איילת יקרה
רציתי לומר תודה גדולה.
נפגשנו בשנה שעברה בסדנת חשופה שהעברת במוזיאון אשדוד. היה מקסים ויצאתי עם תשוקה גדולה לעוד. כשראיתי שנפתחת סדנה כאן, קרוב, אצלך, מייד התקשרתי.
הסדנה היתה נפלאה. מסקרנת, מגוונת, מדוייקת. קבלת הפנים שלך חמה ומזמינה, הסטודיו מעוצב מקסים, מעורר השראה וחדוות יצירה.
בוקר של סדנה אצלך מתחיל בנסיעה בנוף יפהפה וממשיך בכניסה מזמינה לסטודיו הנהדר.
החשיבה שלך ניכרת בכל פרט, התרגילים מזמנים יצירתיות והתבוננות והמבט שלך קשוב ומכבד. הכל ברוחב לב ובנדיבות. מהרגע הראשון ועד מתנת הסיום המפתיעה.
בטוחה שעוד אמצא את הדרך לחזור...
המון תודה!
יעל
איילת יקרה,
רק לפני כמה שעות הסתיימה לה הסדנא "בעיניים טובות" ואני מרגישה שחשוב לי לכתוב לך כל עוד אני נמצאת על הגלים של אנרגיה והתרוממות רוח שבה אני עדיין נמצאת...
באתי לסדנא באופן די ספונטני, בלי שהבנתי לאיזה עולם אני עומדת לצלול. עניין אותי ללמוד ולהבין מה זה פוטותרפיה ולכן נרשמתי. מפה לשם מצאתי את עצמי בטיפול רגשי מעמיק ומדוייק לי, בתוך סטודיו מואר, צבעוני ומעורר השראה. מתפנקת מאירוח מרמה של 6 כוכבים ( זו לא טעות דפוס). הרגשתי רצויה, עטופה, מוגנת בידיים המקצועיות שלך. מהר מאד איפשרתי לעצמי להיפתח ולהתמסר כי זה היה כל כך מזמין ומתבקש.
אחרי כל פגישה כל אותו היום הרגשתי עייפות וסיפוק מהעבודה שעשיתי עם עצמי תחת עין טובה שלך ותחת הנחיה מדוייקת ביותר. ידעת לשאול שאלות נכונות ולתת משימות שבדיוק יודעות לפתוח את הדלת הנכונה בנפשי.
אני מרגישה שנגעתי במקומות מאד עמוקים ורגישים שמזמן כבר הנחתי בצד והדחקתי כנראה. הדהים אותי באיזה קלות בהנחיה נכונה הכל צף ועולה ומאפשר עיבוד מחדש.
תודה רבה אל ההזדמנות לפגוש את עצמי קצת אחרת, תודה על 4 בקרים נפלאים של יצירה, על אוירה נעימה ומכילה ועל מקצועיות והשקט שלך שאפשר את כל התהלך המיוחד הזה להיות כל כך משמעותי עבורי.
את עושה את עבודתך בצורה מדוייקת ביותר!
אלינה
מפגשי צילום
הי איילת,
אני רוצה להסביר לך למה הצילומים איתך היו כל כך מרגשים, אבל בשביל זה אני צריכה רגע לקטר.
פעמים רבות מדי אני מגלה שמה שאני חושבת שהוא אני הוא בעצם בעיקר העדר אני. פעמים רבות מדי אני לא נותנת קשב לעולם ולא מקבלת קשב מהעולם. במקום זה אני משתתפת בתיאטרון האנשים שבו אנחנו משחקים את התפקיד של עצמנו, וכאילו חולפים זה בתוך זה אבל בעצם חולפים זה לצד זה. לא נגועים.
רק לפעמים, עם אנשים מסוימים וברגעים מסוימים, קורה נס. שניים נעצרים זה מול זה ומקשיבים באמת. הרגע, שבדרך כלל נרמס על ידי הרגע שאחריו, נעצר. ומתרחב. ומתעמק. ופתאום יש ים של זמן שבו קורה רק דבר אחד: האת או האתה. החד פעמיים מנשוא. ואת זה זוכרים, ולא סתם זוכרים, זוכרים לכל החיים.
אבל זה נדיר הקשב הזה. צריך בשביל להגיע אליו מידה כל כך לא שפויה של נדיבות. לתת כמעט יותר מדי. כלומר, את כל מה ההקשבה שיש.
ובמפגש בינינו נתת לי את הדבר הנדיר הזה הנדיב הזה. נהגת עד אלי, ואז מצאת חנייה, ואז שתית לאט את התה בלי למהר. ואז, כעבור שעה, הרמת את המצלמה. ואז לא צילמת תמונה אחת. צילמת שלושת אלפים. עוד ועוד ועוד תמונות, לא רגע אחד אלא שלוש שעות. ואחר כך עוד עשרות שעות של עריכה ובחירה וצפייה במסך.
בקצרה, עשית מולי פעולה של הקשבה עמוקה שרק במקרה נעשתה עם העיניים.
איך יכול להיות שאני חשובה מספיק בשביל כל זה שאלתי את עצמי, ובה בעת השתקתי את השאלות וניזונתי מהנתינה הזו ממעמקים. עוד באותו יום הרגשתי שאני יוצאת לעולם כשהלב שלי, המוזן, פתוח יותר ונדיב יותר. מוכן להשיב בתורו את הסוג הזה של קשב למי שיקרה בדרכי. מוכן להפוך את העולם למקום טוב יותר. לחיצת צמצם אחרי לחיצת צמצם.
תודה גדולה. היטבת איתי והיטבת אותי.
שלך
אורית
כשהייתי ילדה קטנה אמא הייתה מזהירה אותנו שלא נסכים שכל אחד יצלם אותנו.
"בכל תמונה שמצלמים אותך לוכדים לך רסיס נשמה, תחפשו אדם עם עיניים טובות שיידע לעזור לכם ללקט את רסיסי הנשמה שלכם בכל תמונה שהוא מצלם כי אתם לא צלם אתם נשמה גדולה" ככה אמא שלי הייתה אומרת לנו.
ואז הגיעה איילת והעניקה לי מתנה ענקית. לי הקטנה שמפחדת שמישהו יגנוב וילכוד לה רסיס נשמה. היא ראתה אותי באמת, איך שאני מבעד לקליפות ומבעד למסכות. והיא חדרה במבט הטוב והמרפא אל תוך ליבי ואז לאט לאט אספה אותי מתוך מצולות ומעמקי נשמתי וליקטה איתי בעדינות ועם הרבה חסד את רסיסי נשמתי.
תודה אהובה על מי שאת ועל ההזדמנות להיות חשופה בפניי עצמי ובוראי.
שרה
ואז, תוך שאני מדפדפת ומדפדפת, מתרככת ומתרככת, הבנתי פתאום משהו גדול ועצום ורב: שההיא הנרדמת בתוכי כבר מזמן לא כלואה בפנים. שהיא יצאה החוצה, קורנת ושמחה ובטוחה ונהנית. לא מכיוון שאני יפה, ולא מכיוון שאיילת 'הוציאה' אותי יפה: אלא מפני שבתמונות שלה ראיתי את מה שלא יכולתי לדעת לבד: מה אני משדרת לעולם.
היא נתנה לי לראות אותי מהצד, כמו שפתאום ניתנת לנו הזדמנות לשמוע את הקול שלנו כמו שהוא נשמע לאחרים.
וראיתי שבעוד אני כלואה בפרטים, רואה אותם ורק אותם, מי שבחוץ רואה משהו אחר לגמרי: הרגשה, תחושה, אווירה.
ובצילומים האלה של איילת פתאום זיהיתי את עצמי. הזדהיתי עם עצמי. לא עם כל פרט, אלא עם המכלול. ראיתי איך הבפנים יוצא החוצה. איך הוא כבר בחוץ.
והיה שם יופי שאינו יופי, תואם שאינו תואם, הרמוניה שאינה הרמוניה.
כי אני הייתי שם לגמרי. והיה תואם והרמוניה בין מה שאני בפנים ומה שאני בחוץ."
מור
לפעמים את חושבת שאת יודעת הכל, אחרי המפגש איתה הבנתי שלא ידעתי כלום.
תיאמנו מלא פעמים וביטלתי מכל מיני סיבות נכונות וגם כאלה שלא, איילת הייתה תמיד נעימה חמה ומכילה !
כשכבר תיאמנו וגם נפגשנו הייתי במצב אישי איך לומר לא משהו בלשון המעטה .
ישבנו לקפה ושיחת הכרות , איילת נתנה לי להרגיש הכי נוח עם עצמי ומצבי.
קיבלתי הסבר מדויק מה הולך להיות .
ומה שהיה היה פשוט פוטותראפיה...
אני אישה עצמאית וחזקה שבדרכ שלמה עם עצמה , עברתי 3 שנים בהם יצאתי ממי שאני מהמרכז שלי יצאתי מגדרי ... והתוצאות לא איחרו להגיע בכל היבט בחיי הורע מצבי ובתמונות תראו אישה ב 10 קג יותר שעלו רק בשנה האחרונה. ודווקא אז החלטתי להצטלם, לא שלמה עם שום קג עודף אבל זה מה שיש (כרגע).
איילת הראתה לי במראה אוהבת ועוטפת ומכילה את היופי שבקושי שלי לחזור בצעדים קטנים למי שהייתי עד לא מזמן ממש .
זה היה ממש הריפוי החיצוני הראשון בתחילת הדרך שלי.
אחרי המפגש איתך איילת הרגשתי בעננים קיבלתי את עצמי.
איילת לא עוד צלמת בעיני,
היא ממש תראפיסטית במובן המלא של המילה .
עוד נפגש להנציח את דרכי שתוכלי גם להראות תהליך חשוף ומרגש של נשים אמיתיות ❤
הגר
את מצלמת נפש המשתקפת בגוף.
את מצלמת רגש.
את מצלמת את הבפנים
את עושה חסד
את מגלה יופי כמו היופי שבטבע
את מצלמת נופים פראיים של הנפש
את הרבה יותר מצלמת
את מביאה בשורה הנקראת אנושיות לתוך הצילומים הנדירים והחד פעמיים שלך.
את מתנה. ואת נדירה.
איילת
כמה פעמים כשראיינו אותי לעיתון שלחו צלמ/ת לצלם אותי.
זה תמיד היה מעמד מלחיץ, מביך, לא נעים (כן, צלם יקר - כשאתה אומר לי אחרי כמה תיקתוקים "טוב, עדיף שלא תחייכי" - איך נראה לך שאנחנו ממשיכים מכאן?!) שרק חיכיתי שיגמר כבר.
הצילום שהופיע בכתבה היה בד"כ בהתאם: קפוץ, קפוא, לא נינוח... לא אני.
בפעמים שנדרשתי לספק צילום פורטרט לטובת איזה פירסום ובקשתי מינון שיצלם אותי, זה לא היה כיף והצילומים יצאו לא מחמיאים בלשון המעטה וכבונוס גררו גם מחשבות טורדות של "האם ככה הוא רואה אותי?!" "למה המבט שלו לא מוציא אותי יותר יפה?" וכד'.
כשהעבודה על ספר הקומיקס שלי התקדמה היה לי ברור שכחלק מההערכות למסע היח"צ שילווה את הוצאתו לאור אני צריכה שיהיו באמתחתי צילומי פורטרט טובים, שארגיש איתם נוח גם מבחינת התוצאה הסופית וגם מבחינת העבודה עם הצלם/ת - כי בעצם זה כבר היה ברור: הדרך לצילומים שיהיו ראויים בעיניי היא הרגשה טובה ונינוחה עם הצלמ/ת ובנוסף שי/תדע לצלם באופן מקצועי כמובן.
כשהכרתי את עבודותיה של Ayelet Landau והתקשקשתי איתה קצת בפייסבוק בעניין איזה פרוייקט משותף שבסוף לא יצא לפועל, ידעתי שכשיגיע הזמן לצילומים האלו זה יהיה איתה.
פניתי אליה קצת לפני שנפרדתי מתלתלי (כימותרפיה וזה) וקבענו יום צילום.
ערב קודם עברנו בית ולא כ"כ מצאתי לוקיישן להצטלם (אפשר להצטלם בטבע, ועוד פה בטבעון האפשרויות בלתי מוגבלות, אבל זה לא באמת יהיה נינוח מבחינתי)... מזל שחברתי אורנה הציעה שנבוא אל ביתה המהמם, הכינה לנו קפה, נתנה את ברכת הדרך והלכה.
ישבנו, איילת הצלמת ואני, עם הקפה של ארנה ודיברנו. המצלמה הייתה עדיין עמוק בנרתיקה.
איילת התגלתה כאשת שיחה קשובה, אינטילגנטית, רגישה ובעלת הומור. דברנו ודברנו, כמעט לא נשאר זמן לצילום...
והצטלמתי. ההרגשה היתה רכה וטבעית. כאילו המשך של השיחה עם איילת. סמכתי עליה. הרגשתי שהיא אוהבת אותי ושאני בידיים טובות.
ידעתי בביטחון גמור שהצילומים יהיו מצויינים הרבה לפני שראיתי אותם.
וכשראיתי...אז בכלל.
זו היתה חוויה נהדרת ואפילו - יש פעמים שגם מילה שחוקה מדוייקת - מעצימה.
אורית
הספר והקלפים
נולדנו עם הזכות להיות שונות ושונים - בצבע ובסגנון השער, צבע העיניים, בגבוה ובמשקל.
פרויקט הצילום "חשופה" של איילת לנדאו, מבטא את השונות שבנינו באופן מופלא ומזכיר לנו שבעולם האמתי אין מודל אחיד ליופי.
מורן
אני אישה שמתרגשת בקלות. קשה להסביר את הדברים שגורמים לי להתרגשות כי פעמים רבות אלה רגעים קטנים וקצרים, תגובה לצבע לתמונה לסיטואציה. איילת לנדאו מרגשת אותי לא לרגע כי אם בצורה מתמשכת ושוב ושוב, מרגע שנחשפתי לתמונות הראשונות של הפרויקט שלה "חשופה". עכשיו הפרויקט הזה הפך לספר, ורק מהמחשבה להחזיק בידי את כל זה, לדפדף, להתעכב ולצלול לתוך האינטימיות הזאת שנוצרה בין איילת לנשים שהיא צילמה, מציפה אותי בהתרגשות. היכנסו להציץ ולקבל גם אתן מנה של רגישות יוצאת דופן.
תמר
לא מושלמות אבל שלמות.
הפרויקט הזה הוא לא רק יפה אלא גם חשוב מאין כמוהו.
יש הרבה דיבורים על העצמה נשית, זה צירוף מילים שכבר נהיה שחוק.
אבל בעיניי, הספר הזה והצילומים של איילת הם העצמה אמיתית.
היא ממקדת את המבט שלנו ועוזרת לנו לראות את היופי שבנשים אמיתיות,
לא מושלמות, לא חד מימדיות.
היא מוציאה לאור את החן שבקמט, את היופי שבחוסר השלמות.
עם המון אהבה, סבלנות, כנות
ובכישרון אמיתי פשוט מעצימה אותנו:
את האימהות, את העייפות, את האמניות, את העובדות, את המבוגרות, את הצעירות. את כולנו.
אפרת
את אילת הכרתי במקרה מעל דפי הפייסבוק, היא צלמת נפלאה שאני אוהבת את העבודות שלה. אני כל כך מתחברת אל המבט שלה על נשים. על מה אנחנו חושבות על עצמנו, איך אנחנו נראות לעצמנו מהצד, מה מיוחד בנו, לעומת מה אנחנו מספרות לעצמנו שלא. ועל האפשרות שלנו לקבל את עצמנו, פשוט לקבל את עצמנו כי אנחנו כל כך מיוחדות, ובעיקר ייחודיות. אז תנו לעצמכן להסתכל על עצמכן מהצד וליהנות מעצמכן.
עדי