מראות הנפש – הבלוג

פעם למדתי שבכתבים הבודהיסטים מסופר על רשת אינדרה, כמעין רשת קורי עכביש משובצת באינספור טיפות-טל, אבני חן יקרות, המשקפות זו את זו ואת ההשתקפויות שבהן

השבוע שבו העולם כמעט נחרב היה דומה לעשרות השבועות שלפניו, בהם נחרבו רבבות עולמות. הבתים סומנו בצהוב, כמו פרח החרדל שנשא האיש ההוא, כאשר חיפש

ארבעה חודשים חלפו מאז. מאז. מאז. מאז… פני אלה שלא הכרתי מלווים באילמותם מחרישת האוזניים. העונות מתחלפות, היה סתיו, עכשיו חורף. עוד מעט יבוא גם

הימים ימי מלחמה וכאב גדול מוטל מכל עבר, הלב מדמם, העיניים טרוטות, הנשימה עצורה. חודש של זוועות ופחד, של אי ידיעה ואדמה מיטלטלת מתחת לרגליים.

בתחילת השנה שעברה, באחד המפגשים הראשונים של קבוצת הסטודיו, הגיעה המשתתפת ר' עם מתנה מפתיעה בידיה, עציץ ובו נטוע סחלב מרהיב ביופיו. הבהלה אחזה בי- איך אצליח לשמור את הקסם הזה בחיים?
נשימתי נעתקה. הרגשתי שהדם פועם בעורקיי ואת פעימות ליבי מואצות.