איך הפסקתי לפחד מסחלבים

בתחילת השנה שעברה, באחד המפגשים הראשונים של קבוצת הסטודיו, הגיעה המשתתפת ר' עם מתנה מפתיעה בידיה.

אבל רגע, נראה לי שדרושות כאן כמה מילים כהקדמה.

אני מאד אוהבת להניח בסטודיו אגרטל עם פרחים טריים שמתחלפים לאורך השנה בהתאם לעונה. בסתיו מופיעות הנוריות, בחורף הצבעונים, באביב האלסטרומיה ובקיץ החמניות. לעיתים קרובות לאורך המפגשים מתנהל שיח כזה או אחר סביב המיצג הצבעוני שבמרכז השולחן. יש מי שמתפעלת מיופיים, יש מי שהופכת אותם לחומר ליצירה ויש מי שתוהה על חייהם הקצרים, על היופי שקמל ממש מול העיניים ועל השורשים שנרקבים בתוך המים.

ר' הביאה את ה"גם וגם". היא ציירה בצבעי מים את התפרחות והפכה אותן לחלק משפת האמנות שלה ובמקביל הנכיחה את זמניותם. היה זה בעיניי תהליך מרתק של שאלות על מהות ה"יופי", ועל מושגי הזמן, על תנועה של שינוי בלתי נמנע ועל הכמיהה לשימור, לאחוז בזיכרון. לא בכדי עוררו הזרים תהיות כה עמוקות, הרי כשבוחנים את סמל הפרח מגלים שאחת המשמעויות שלו היא הנפש, העצמי. אותה ייצורה יפה וחמקמקה, ייחודית ומשתנה.

ובכן, נחזור לתחילת הסיפור (או שמא האמצע?)

באחד הימים הגיעה ר' אל הסטודיו כשידיה אוחזות בעציץ ובו נטוע סחלב מרהיב ביופיו.

"הבאתי מתנה!" היא הודיעה בחיוך.

נשימתי נעתקה. הרגשתי את הדם פועם בעורקיי ואת פעימות ליבי מואצות.

בהלה אחזה בי- איך אצליח לשמור את הקסם הזה בחיים? והרי אני ידועה כרוצחת עציצים מוסמכת, תמיד שוכחת להשקות, לא מניחה באור הנכון, נמנעת מיצירת קשר עין מתוך חשש לסוף הידוע מראש, מותו בטרם עת של הצמח האומלל.

ולפתע, כשהסחלב של ר' ניצב מול עיניי, עלתה בי תובנה. מדוע בעצם אני מניחה פרחים באגרטל במין אדיקות שכזו במשך שנים? אה! יכול להיות שהידיעה העמוקה את מותם הבלתי נמנע מספרת דבר מה על מהויות של קשרים עבורי? על ההבנה הנכוחה, החד משמעית, שכך הם הדברים ואין בידיי היכולת לשנותם? האם לבסוף זהו ייעודה של המינחה הססגונית, של המפגש? להרבות יופי לאורך פרק זמן קצוב ולדעת להיפרד בבוא העת, ללא אשליות, סימני שאלה או הפתעות?

ואולי אפשר לשנות את זווית המבט? להרחיב את הפריים?

כי הנה בא הסחלב של ר', כולו הוד והדר, וכאילו מבקש התכווננות חדשה – תני לי מים בכמות נכונה, אור במידה נאותה והרשי לי להיות. הסכימי ללוות אותי בחיי, ללא הידיעה לאן אתפתח ואם ואיך ומתי אפרד.

ואולי גם רצה לספר לי עוד משהו על עולם הטיפול? לסמן מהויות של קשר? ללמדני את ההתכווננות העדינה-עדינה הזו מול כל אדם ואדם? האחד מבקש קרן אור של תקווה, האחרת מבקשת קרקע יציבה לשורשיה, ויש את זו שרק זקוקה למרחב הנכון ואז… אז כל היופי שבה יכול להתגלות.

מאז אני מטפלת בו, בסחלב של ר', כבר כמעט שנה. בתחילה בחשש וכיום כבר בביטחון הולך וגובר. פרחיו נשרו ולרגע היה נראה שהוא לקראת פרידה ואז החלו להופיע עלים בריאים, שורשים חדשים וענפים עדינים שאולי יפריחו פרח חדש, ואולי לא. אין לדעת, רק להתמסר לדרכו של הטבע.

וכך, בזכותו ובזכות ר' החכמה והרגישה, למדתי לא לפחד מסחלבים ואפילו להעז ולאהוב אותם. כך גם  התחברתי שוב לשורשים, לחוויה של הלא-ידוע, לשליטה המוגבלת ולהסכמה לסמוך על חוכמת האדמה היציבה, האור המלטף והמים המזינים.

אני רוצה לאחל לנו שנה שכזאת, של לבלוב מתוך ידיעה פנימית עמוקה, של צמיחה מתוך תנאים של אור, הכלה ואהבה, של התמסרות לידוע וללא ידוע, למוכר והשגור ולחדש והמפתיע.