פעם למדתי שבכתבים הבודהיסטים מסופר על רשת אינדרה, כמעין רשת קורי עכביש משובצת באינספור טיפות-טל, אבני חן יקרות, המשקפות זו את זו ואת ההשתקפויות שבהן בתהליך אינסופי.
לאחרונה הבנתי שבדיוק כך אני חווה תהליכים רגשיים, אישיים וקבוצתיים – חיבורי חיבורים של טיפות מנצנצות משתקפות זו בזו, מהדהדות, נפגשות.
הערך של ה"ביחד" הוא יקר מפז והתקופה הזו מאתגרת אותו ביתר שאת. כמו העכבישה אני מתעקשת לטוות שוב ושוב את הקורים הדקיקים והעדינים ביותר, בידיעה פנימית עמוקה שכל חיבור ביניהם יהווה תובנות חדשות ועשירות, בזכותן נוכל להמשיך לגדול ולהתפתח.
ואני מפצירה בך, בכן, שמרו על הכמיהה לחיבורים, אל תתפתו לבדידות שכל כך קל להישאב אליה. כמה כאב יש בלבד, בהסתגרות, בשקיעה פנימה.
וכתמונת מראה, רוצה לצרף כאן קטע מתוך שיר נפלא של יהודה עמיחי:
"לפעמים השמש זכר, לפעמים נקבה,
לפעמים אנחנו שניים, לפעמים יותר מרבבה.
לפעמים אינני יודע מי יחזיק אותנו ביד
אבל דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד.
חיינו שבכתב היו לחיינו שבעל פה.
חיינו שבעולם הבא לחיינו שבזה.
חיינו הממהרים וחיינו העוברים לאט.
דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד."