ארבעה חודשים חלפו מאז.
מאז.
מאז.
מאז…
פני אלה שלא הכרתי מלווים באילמותם מחרישת האוזניים.
העונות מתחלפות,
היה סתיו,
עכשיו חורף.
עוד מעט יבוא גם האביב.
עולם כמנהגו נוהג.
האמנם?
האמנם עוד יבואו ימים?
נזכרת התמונה שצילמתי בגלגול אחר,
לפני שנה וקצת, אי שם ביער בולגרי.
בלב השלכת עמד כיסא.
נוכח-נפקד.
האם קיימותו בעולם נמוגה?
או שמא הוא הולך ומתגלה אט אט?
אני עומדת דוממת מולו, מתפלאת.
שני מצבי צבירה בחוויה אחת.
יש. אין.
כמה זמן ניצב הוא כך?
מה ראה? את מי פגש בעומדו בלב היער?
כמה עונות חלפו עליו, חלפו דרכו?
אני נושאת תפילה-
תישאר.
אל תיעלם.
והוא חומק ובא
בתנועת הרגע, בקיפאון הזמן.
"אל תלך"
אני מבקשת.
"אל תלך"
אני מתחננת.
"אל תלך"
ועוד קצת משם:
