יונית

האם ידוע לך מדוע ואיך בחרו את שמך? במידה ואינך יודעת, האם יש לך השערה כלשהי? תובנה אודות שמך?

קראו לי שונית כשנולדתי, כי אבי היה בחיל הים וכל השמות במשפחה קשורים לים. ולאחר שבועיים שינו את שמי לשם יונית, על שם סבתא רבה יונה . אמרו לי שהייתה עם שיער לבן וארוך ועיניים כחולות. עכשיו כשאני חושבת על זה היא בתמונות תמיד נראית כמו מלאך, אולי מלאך שומר. ובכלל, אני מרגישה שיש לי סבתא מרים שלי ששומרת עלי ומדברת אלי וכשאני עצובה יודעת להגניב לעצמי איזה זיכרון ממנה או אפילו שיחה שתעודד אותי. אז עכשיו אני מבינה שיש לי שתי סבתות ששומרות עלי. תודה.

מה מפחיד אותך?

מחבלים. נקודה. תמיד הסיוטים שלי הם על מחבלים. אני זוכרת שפעם התעוררתי מסיוט כזה בשנ”צ, ועד שלא ראיתי בעיניים את החברות שלי שנהרגו בחלום, לא הייתי רגועה. מאז ומתמיד זה היה הפחד שלי. ובצבא, לאחר שנהרגו לנו חיילים ביחידה החלטתי שזהו, זה קרוב מדי המוות הזה מהמחבלים. וביקשתי לסיים את תקופת הקבע שלי. ולא, זה לא פחד שנבע לאחר שהייתי בדיזנגוף סנטר כשהיה הפיגוע בקו 5, אלא זה משהו הרבה לפני. לא יודעת אפילו מאיפה הפחד הזה ננטע בי.
כן, גם לפני שעשיתי כל מיני דברים מוזרים כמו לבקש תפקיד בצבא שנחשב לתפקיד שלישי של בנים כשהייתי בעצם קצינה זוטרה לאחר תפקיד קבע אחד. בעצם, לא, אני חושבת שאז לא פחדתי. לא ראיתי בעיניים :). אז אולי הפחד הראשון שאני זוכרת היה כשיצאתי לעצמאות. לא, רגע, ממממ. שנייה. לא גם לא פחדתי פחד תהומי כי זה איכשהו קרה. כן היו חששות וכו’, אבל זה היה משהו שהיתי חיבת לעשות. אז כן, מחבלים. פחד שקיים לחלוטין, כל היתר – זה לא פחדים, זה אולי חששות או רמה מסוימת של התרגשות מהלא נודע אבל לא. לא פחד.

מהו הזיכרון המשמעותי הראשון שלך?

כשעברנו דירה בגיל שלוש. עברנו מחיפה לכפר ששמו שפיה ליד זיכרון יעקב. אני זוכרת את האוטו של המובילים וזוכרת את הרגע שבו הגענו לבית בשפיה. ואת הרגע שבו חיפשתי את עגבי הבובה שלי בצורת העגבנייה. האמת, יש לי זיכרון נוראי. נוראי. אני לא זוכרת יותר מדי, אלא אם אני נמצאת בסיטואציות של ויז’ואלים ואז אני נזכרת בסיטואציות. שמות – אני הכי גרועה בעולם, כשהיתי קצינת כח אדם קראתי לכל החיילים “אח שלי”. את הסיפור מאחורי “אח שלי” אני מכירה לבוריו, אבל השם – נו בורח. לעומת זאת להגיד למגדלור בטלפון שהסנדלר של רגל ימין של תמר נמצא מתחת לשטיח של החדר שלהן, ואילו הסנדל של רגל שמאל נמצא על השולחן של היצירה בתוך ארגז הטושים – זה, את זה אני זוכרת. לגמרי.

בילדותך – כיצד דמיינת את עצמך בתור אשה בוגרת? על מה חלמת?

הוווו, חלמתי להיות וטרינרית, אבל זה נשכח אי שם וחזר אלי אחרי התואר – תאכלס, הכי קרוב זה כשאני הולכת עם גורדון לטיפול אצל הווטרינר, או אולי עצם העובדה שהמגדלור הוא רופא. מממ מעניין. , חלמתי להיות קצינה עם צמה ארוכה – בסופו של דבר הייתי קצינה עם שער קצוץ ותחת ענק, חלמתי שיהיו לי ארבעה ילדים – כן, כן, אין מצב תודה, חלמתי שיהיה לי בית עם גינה ענקית – דירה שכורה מול בית חולים מאיר. לפחות כשאני מנקה אותה אני מרגישה שהיא גדולה מדי.
בקיצור חלומות לחוד ומציאות לחוד.
ועדיין, אתמול הזמנתי ממיידלע את הצמיד live your dream – כי אני מרגישה שאני חיה את החלום.
ושוב, זה רק בזכות פקיחת העיניים הזאת. אז נכון, הדירה שלנו מכוערת ברמות שאי אפשר לתאר, אבל יש בה אור שאני אוהבת, וחוץ מזה בית זה רק קופסא שגרים בה, מה שחשוב זה הבתוכו – ואת זה אני לא רוצה לשנות, זה נעים לי וטוב לי ושמח לי ומכיל אותי בדיוק כמו שאני. שם זה הבית – בבית, במשפחה שלי שיצרתי עם מגדלור אחד אהוב ונדיר. וטרינריה? מה זה חשוב איזה מקצוע, העיקר שקמים בבוקר עם הזיק הזה בעיניים, וכשעושים מה שאוהבים, נכון, אולי זה לא תמיד יביא את הפרנסה הכי הכי הכי גבוהה בשנה הראשונה, אבל הי, אני קמה עם חיוך ענק בבוקר ובשעה שתיים בלילה לא מסוגלת להתנתק , לא כי צריך, אלא כי זה מעניין אותי ונעים לי ועושה לי טוב. צמה? תחת? פחחחח, זה לא החיצוני, זה אף פעם לא היה החיצוני. זה מה שבפנים. כן, נכון, לא צריך להזניח את החיצוני, כי זה הכלי שמכיל אותנו, אבל מה שחשוב זה ההרגשה הפנימית.
שלשום נפגשתי עם מישהי מקסימה, בלוגרית כמובן, וכשחזרתי הביתה אמו של המגדלור אמרה לי:”חזרת מקפה עם חברה?” אמרתי לה :”לא. חזרתי מפגישת עבודה, והיה לי כיף, פגשתי אשה מדהימה”. והיא אמרה:”איזה כיף לך שככה את נראית אחרי פגישת עבודה, את נראית נהדר”.

על מה את חולמת עכשיו?

שרק ימשיך ככה, שאני לא אפחד לעשות דברים גדולים, שאדע להסתכל לפחד הזה בעיניים ולעשות לו ”היי, אתה, אל תפחיד אותי, אני כבר עברתי אוטוטו 40 שנה במדבר, עכשיו זה הזמן שלי, פו” או כמו שכתבתי לפני כמה ימים בפייסבוק שלי ” השנה פגשתי בערך מליון נשים נהדרות,מיוחדות, עוצמתיות,ממלאות, יפות, מהפנטות, מעשירות, מנצחות, עיקשות, מעצימות, יצירתיות ופורצות דרך שלא מפחדות משינויים. וגם אם מפחדות, מסתכלות לפחד בעיניים ואומרות “זובי” וממשיכות בעשייה שלהן. אוי כמה שהתאהבתי השנה בנשים”.
אני חולמת שהבלוג הזה, האישי, זה שאני תמיד צוחקת עליו שרק אמא שלי קוראת אותו שרק ימשיך ככה לגרום לי לחשוב, להתפתח, לעשות משהו עם המשהו הזה שיש לי בראש, ולגרום לי לפקיחת עיניים. וזה, הכח של בלוג אישי – הנה עוד תודעה שנפתחה לי, למרות שאני כל הזמן מרצה שלבלוגים יש ערך תרפויטי, הנה, הבלוג – גורם לי לחשוב – גורם לי לכתוב – גורם לי להתפתח, גם אם לאחרים זה נקרא שאני כותבת על כלום ושום דבר, זה בשבילי המון. המון. המון. ובזכותו אני מריצה בלוג חדש שאני רוצה שיעלה לאוויר ואני מספרת את הסיפורים של אותן נשים מופלאות שאני פוגשת, כי גם הן עברו 40 שנה במדבר ומשהו חדש נבט אצלן והם עשו שינוי, הסתכלו לפחד בעיניים ואמרו לו “הלו, אני בת 40, אני לא זקנה, אני בשלה ומוכנה ואמיצה ומופלאה, ואף אחד א-ף א-ח-ד לא יכול להגיד לי שעכשיו זה לא אני”