השבוע שבו העולם כמעט נחרב היה דומה לעשרות השבועות שלפניו, בהם נחרבו רבבות עולמות.
הבתים סומנו בצהוב, כמו פרח החרדל שנשא האיש ההוא, כאשר חיפש את הבית בו לא נגע הסבל.
בבוקר אנחנו מצחצחים שיניים, שוטפים פנים, מטהרים את גופנו מכל המוות שמתלווה, בכל צעד, בכל נשימה.
אלה ימי חורבן והרס, בכי שוטף את האבק המסורתי שלפני ערב הפסח.
כיסא ריק יעמוד בכל שולחן, זכר למי שאיננו כאן.
