האם ידוע לך מדוע ואיך בחרו את שמך? במידה ואינך יודעת, האם יש לך השערה כלשהי? תובנה אודות שמך?
ההורים שלי התכוונו לקרוא לי מורן אם אצא בן, מור אם אצא בת. יצאתי בת… אני לא יודעת מה הם אהבו בו – משונה אבל אף פעם לא שאלתי – אבל אני אף פעם לא אהבתי אותו. כשהייתי קטנה רציתי שם כמו של כולם (הדס. או מיכל. או חווה אלברשטיין). עם השנים התרגלתי אליו ואני קצת מתעלמת ממנו. מצחיק שהרבה אנשים, כולל ביישוב שלי, מתייחסים אלי בתור "מור-אסאל", בנשימה אחת, כמעט כמו "איזבל".
מה מפחיד אותך?
אני חושבת שהכי מפחיד אותי להישאר לבד במובן העמוק של המילה (כי להישאר לבד בין לבין פגישות עם אנשים אני דווקא די אוהבת). אני חושבת שבתור בת קיבוץ, פליטת הלינה המשותפת, החרדה מדחייה חברתית טבועה בי עמוק מאד. עד היום, למרות עבודה עצמית בלתי פוסקת, יש לי נטייה לרצות, לציית לסמכות ו"להיות בסדר" עם כולם. בעלי, שמאד הפוך ממני, קורא לזה "להיות מהאו"ם".
מהו הזיכרון המשמעותי הראשון שלך?
זיכרון מגיל שנתיים וחצי, בבית הילדים בקיבוץ. זה דווקא זיכרון של מרד: בזמן מנוחת צהריים ירדתי מהמיטה למרות שנאסר עלינו, קראתי לילדים האחרים, וכולנו עשינו תהלוכה מרדנית וצוהלת כשאנחנו דופקים עם מברשת השיניים שלנו בכוסות".
בילדותך – כיצד דמיינת את עצמך בתור אשה בוגרת? על מה חלמת?
חשבתי שאהיה מורה, או סופרת. דמיינתי את עצמי בודקת מבחנים ומלמדת, קוראת וכותבת. את הרומן הראשון שלי – רומן רומנטי להפליא – כתבתי בגיל 11 (הרומן השני, שכתבתי בגיל 40, עדיין מחכה במגירה לפרקי הסיום שלו). מצחיק, כי זה מה שנהייתי באופן כלשהו: מרצה וכותבת.
על מה את חולמת עכשיו?
על הרחבת ההרצאות שלי לכל רחבי הארץ – כרגע אני מרצה כמעט רק בצפון. בוער לי לעמוד מול הורים ואנשי חינוך ולשתף אותם בכלים שפיתחתי – שפותרים קונפליקטים, עושים שלום והרמוניה בבית ובבית הספר, נותנים מקום לרצון של הילד וגם לרצון של המבוגר".